ר״ל אמר בשעת נפילה נחלקו כפי׳ הקדמונים ז״ל דלא הי׳ בידו לסלקה סמוך לנפילתו אבל לאחר נפילה דהי׳ בידו לסלקה כו״ע מודי שחייב דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס לכולי עלמא חייב. אמר ר׳ יוחנן בין בשעת נפילה ובין לאחר נפילה הוא המחלוקת דלר׳ יהודא דסבירא ליה נתקל לאו פושע הוא והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס על כן פטור אף על פי שהי׳ בידו לסלקה משום דאיהו לא קעביד הבור דהא אנוס הוא בנפילה ואי דלא מסלקו הא אינו מחויב לסלק כיון שאינו שלו ותלוי זב״ז אליבא דר׳ יוחנן דלהת״ק נתקל פושע ע״כ חייב מפקיר נזקיו לאחר נפילת פשיעה. אבל לר׳ יהודא נתקל לאו פושע היא ע״כ הוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס וכ״כ התוס׳ ז״ל דף כ״ט ע״א ד״ה פליגי. מתיב ר״י לר״ל אם בשעת נפילה פטור אינו ק״ו לאחר נפילה ולמה פטור בשעת נפילה שכן אדם מפקיר נזקיו ברה״ר פי׳ דלמה ס״ל לר״י דנתקל לאו פושע הוא ולא כהת״ק דס״ל דהוי פושע דצריך ליזהר שלא יכשל ויזיק משום שכן אדם מפקיר נזקיו בר״ה וע״כ בשעת האונס אינו שלו ע״כ אינו מחויב לשמור על האונס כיון דבשעת האונס אינו שלו ואין מוטל עליו השמירה על דבר שאינו שלו וא״כ כיון דפטור בשעת נפילה הוא נובע ממה שמפקיר נזקיו בר״ה כדי שלא יתחייב. א״כ היכי תימר דבשעת נפילה פטור ולאחר נפילה חייב הא הא דפטור כל עיקר בשעת נפילה הוא. אך מטעם שכן אדם מפקיר נזקיו בר״ה כדי שלא יתחייב בנזקין [כדכתב הנמו״י ז״ל דבסתמא מפקיר להו אם לא במתכוין לזכות בחרסי׳ אע״ג דבעלמא דבנשבר כליו של אדם אינו מפקיר להו. אך בר״ה מפקיר נזקיו כדי שלא יתחייב בנזקיו] דר״י מפרש להמתניתין במתכוין חייב באינו מתכוין פטור דאף דקאי על תרווייהו על שעת נפילה ולאחר נפילה [כדכתב הנומ״י ז״ל דלמ״ד דבתרתי פליגי ע״כ דהא דקאמר ר״י במתכוין חייב באינו מתכוין פטור קאי על תרוויהו] מ״מ מפרש דהפירוש מתכוין הוא מתכוין אך לזכות בחרסי׳ כדאית׳ בסמוך והוא משום דזהו עיקר הפטור של שעת נפילה משום דאינו מתכוין לזכות בחרסי׳. וע״ז קאמר מתניתא מסייעא לדין ומתניתא מסייעא לדין דתני מודין חכמים כו׳ כו׳ ובא אחר ונתקל בהם פטור שע״מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ הא אם לא הנחיל כו׳ ע״מ כן חייב. פי׳ דמביא רישא דהתוספתא ומדלג באמצע ומביא עוד תוספתא בפרק הזה ומרישא הוא מסייעא לדין ומסיפא מסייעא לדין. וכן דרך הירושלמי דמזכיר רק ראשי פרקים מן הרישא דהתוספתא או מהסיפ׳ ודבר מצוי הוא. דברישא תני מודין חכמים לר״י במניח קנקנו כו׳ ונפלו ונשברו פטור מפני שאין שמירתן עליו דהא לכו״ע הוי נפילת אונס ופטור מפני שאין שמירתן עליו דהוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס דפטור הרי מכאן ראי׳ לר״י דמפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס פטור ומסיפא דתוספתא ראי׳ לר״א דמפקיר נזקיו אפילו לאחר נפילת אונס חייב דהי׳ לו לסלקו דתני הי׳ קופה של תבן ובה קוצים בר״ה ובא אחר והוזק בהם ר״י פוטר שע״מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ ר״ל דהנחיל יהושע לישראל את הארץ שיפטרו מהנזקין ולא משום דכל הוציא ברשות פטור לר״י מן נזקין ז״א אלא דס״ל לר״י דע״מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ שיפטרו מנזקין אבל כל מוציא ברשות ס״ל לר״י ג״כ דחייב בנזקין [ועיין בנמו״י ז״ל בסוגיא דידן דכתב מפורש דאפילו עושה ברשות חייב בנזקין אפילו לר״י] ומדייק מזה טעמא משום דע״מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ הא לא״ה הי׳ חייב הא הקוצים שנמצא בהתבן הוא באונס דהא הי׳ מכוסה והוי מפקיר נזקיו לאחר נפילת אונס ופטור. אלא ע״כ דמפקיר נזקיו אפילו לאחר נפילת אונס חייב אפילו לר״י. ע״ז מסיק ע״ד דר״י במתכוין לחרסין ע״ד דר״א במתכוין להזיק פי׳ דלר״י הוא רק מתכוין לחרסין על אחר נפילה ולר״א מתכוין על שעת נפילה. וע״ז מסיק ר״ז ור׳ לא תריהון אמרין מודה ר״י לחכמים במבקיר שור שנגח בר״ה דחייב לא דומה נזק עומד לנזק מהלך פי׳ דאע״ג דס״ל לר׳ יהודא דנתקל לאו פושע הוא דלא הי׳ עליו להזהר מן התקלה שלא יבוא לידי תקלה דהא הת״ק ס״ל דנסקל פושע הוא אע״ג דהתקלה גופי׳ אונס הוא אך הי׳ לו להזהר שלא יבוא לידי מכשול ואונס כדפי׳ הנמו״י ז״ל ור״י ס״ל דלא הי׳ לו להזהר מן המכשול משום דאין מוטל עליו לשומרו כשהוא ברשותו על כשיוצא מרשותו דהא בשעת האונס לאו שלו הוא כדאמר ר״י בסוגיא דידן דלמה פטור בשעת נפילה שכן אדם מפקיר נזקיו בר״ה. אבל בשור שנגח בר״ה והפקירו בשעת נגיחה חייב משום דהוי נזק מהלך וחייב בשמירתו קודם הנגיחה שלא יבוא לידי נגיחה אע״ג דבשעת נגיחה הוי שאינו שלו דהפקר הוא. אבל חייב קודם הנגיחה לשומרו שלא יבוא לידי נגיחה. ואע״ג דקי״ל בנגיחה דנגח ואח״כ הקדיש ואח״כ הפקיר פטור הנ״מ שנגח ואח״כ הפקיר משום דבעידנא דנגח הי׳ לו בעלים וגזה״כ הוא דבעינן שיהא היזק לתשלומין שוין כאחד וכדאיתא בשטמ״ק ז״ל דבנזקין לכו״ע בעינן שיהא היזק והעמדה בדין שוין כאחד. והעיקר גזה״כ הוא שיהא שוין כאחד עד שמכח דיקדוק הזה מדקדק רש״י ז״ל דאפילו מכרו בינתים פטור משום דהקפדת הכתוב שיהא שוין כאחד הנזקין והעמדה בדין. ואפילו לשיטת הרמב״ם ז״ל דהעיקר הקפדה שיהי׳ לו בעלים מ״מ בעינן שוין כאחד העמדה בדין עם שעת ההיזק. וע״כ כשהי׳ לו בעלים בשעת נגיחה ואין לו בעלים בשעת העמדה בדין פטור משום דאינו שוה העמדה בדין עם שעת הנגיחה. משא״כ כשהפקיר בשעת נגיחה ממש וחיובו הוא דהוי לו לשומרו קודם הנגיחה שלא יבוא לידי נגיחה והוי החיוב דשור רעהו דהי׳ לו להבעלים לשמור שורו שלא יבוא לידי נגיחה. וע״ז אנו מעמידין לי׳ להבעלים לדין שישלם מפני שלא שמר שורו שלא יגח כיון דעד שעת נגיחה ממש הי׳ שלו. ואבל בשעת נגיחה לא הי׳ שלו וע״כ שוין כאחד הנגיחה והעמדה בדין. משא״כ כשבשעת נגיחה ממש הי׳ שלו ואח״כ הפקירו קודם שעמד בדין ונמצא דאין המיתה או הנזקין והעמדה בדין שוין כאחד: